כבר הרבה שנים שאני מלמדת ביולוגיה. אני באה מעולם שבו מחקר הוא לא רעיון מופשט אלא דרך עבודה. גם בעשייה שלי וגם ברקע האקדמי שלי. אחד הדברים שהעסיקו אותי לאורך זמן הוא השאלה עד כמה אנחנו באמת רלוונטיים לתלמידים. כשנפתחה האפשרות להשתתף במיזם "כן לציפורי", הרגשתי שזו הזדמנות לעשות חיבורים: גם בין התיכון לאקדמיה, וגם בין תכני ביולוגיה לבין המקום שבו התלמידים חיים. בבית חינוך כרמל זבולון ביגור, תלמידי י"ב בביולוגיה נדרשים, במסגרת לימודי החמש יחידות, לבצע בתוך רכיב ה-30% דוח סיור בשטח. הדוח הזה מאוד מובנה, ויש בו לכאורה מעט מקום לתמרון. הרעיון שלי היה לקחת משהו שהם ממילא חייבים לעשות ולהפוך אותו ליותר משמעותי עבורם: לצאת לשטח שנמצא ממש ליד הבית, לנחל ציפורי ולסביבה הקרובה לו, מקום שחלק מהתלמידים גרים ממש במרחק קצר ממנו. ההחלטה להשתתף לא הייתה רק שלי. זו הייתה החלטה של צוות קולגות בבית הספר, כולל המנהלת והצוות הפדגוגי. יחד עם דלית, שמרכזת את מיזם כן לציפורי בפן החינוכי מטעם TCSS (והיא גם חברה אישית שלי), ישבנו הרבה שעות כדי לבנות רעיון שמתאים גם למיזם וגם לבית הספר. היו גם שותפים נוספים סביבנו: מועצה אזורית, רשות ניקוז ונחלים קישון, וגם אנשי אקדמיה וחוקרים מהתחומים הרלוונטיים. כשיצאנו לשטח בשנה הראשונה, הבנו מהר שה"תוכנית" לא באמת יכולה להישאר תיאורטית. גם אנחנו, כמורים, עוד לא ידענו מה בדיוק צריך לשנות כדי שזה יעבוד. מבחינתי היה הכרחי פשוט להגיע לשם, לראות מה קורה הלכה למעשה, ולהסכים מראש שזה יכול להיות לא פשוט. י"ב הם שכבה ממוקדת מטרה, לעיתים סקפטית, ובין היציאות לשטח היו גם אתגרים של מזג אוויר: רוח, חום, תנאים שלא תמיד מסתדרים עם מערכת השעות, לו"ז משתנה וציפייה של התלמידים לדעת בדיוק "מה יוצא להם מזה". בשנה הראשונה יצאנו שלוש פעמים לשטח, ואחת המטרות הייתה לראות השתנות לאורך השנה: מה יש בחורף, מה באביב, מה בקיץ, ואיך הנחל והסביבה משתנים. אבל בסוף השנה הראשונה הבנו: לא מספיק שאנחנו נחליט עבורם מה נכון. התלמידים עצמם יודעים להגיד טוב מאוד מה עובד ומה לא. הבוגרים של אותה שנה נתנו לנו כיוון ברור לשנה שאחריה. בשנה השנייה עשינו התאמה גדולה באופן ההפעלה: במקום להתחיל ישר מהמשימה ומהדוח, התחלנו בהדרגתיות ובחוויה. קודם כל טיול לאורך הנחל והיכרות עם המיקום והמרחב: להבין איפה אנחנו בכלל נמצאים, ורק אחר כך להיכנס לעומק של החלק המדעי. בנוסף, החלטנו במודע לא לוותר על המרכיב החווייתי, גם אם חלק מהפעילויות נראות "מתאימות ליסודי". בפועל, זה עבד גם עם י"ב: עשינו פעילויות בשטח כמו הכנת כדורי חימר עם זרעים לפיזור בשטח, הכנת קציצות חובזה, פיתות על סאג', ותה מצמחי בר. זה נתן לתלמידים נקודת כניסה חיובית, והפך את היציאה לשטח למשהו שהם רוצים להשתתף בו לא סתם עוד מטלה. במקביל, העמקנו גם את המימד המדעי באופן מאוד קונקרטי: לקחנו מעבדה שהייתה אמורה להישאר בבית הספר והבאנו אותה לשטח. שילבנו את הלבורנטית שסייעה לנו, והתלמידים ניתרו, הלכה למעשה, פרמטרים במים כמו כמות חמצן וכמות ניטרטים. עבור חלקם, השילוב הזה בין מדידה אמיתית בשטח לבין ההבנה שהם נמצאים בתוך מרחב שעובר תהליכים ושינויים, עשה את ההבדל. ככל שנתנו יותר מקום לחוויה ולבחירה, ראינו שהמעורבות שלהם עולה: הם התחילו להציע רעיונות לעוד מפגשים, לחשוב על להגיע בשעות אחרות, אפילו להציע לבוא עם בני משפחה כי זה קרוב ומוכר. ובתוך זה, גם הדרישות ה"חיצוניות" של המיזם, כמו ניטור, צילום אורגניזמים ודיווח, הפכו מבחינתם ל"בסדר", לחלק טבעי מתהליך שהם מרגישים שהוא שייך להם. באחד המפגשים הם פגשו חוקרים "אמיתיים" מהאקדמיה, כולל מומחים מתחומים מאוד ממוקדים. אני זוכרת עד היום את הרגע שבו הם קלטו שיש אנשים שעוסקים בזה ברמה הכי מקצועית שיש, ושהם עצמם חלק מתהליך שמחובר לעולם מחקרי אמיתי. עם הזמן נכנסה גם התאמה נוספת: שילוב של כלי AI. מבחינתי זה לא היה עוד גימיק, אלא הכרה במציאות שבה הם חיים. בחלקים הרפלקטיביים של הדוח, ובאופן שבו סיכמו חוויות, תלמידים יצרו בעזרת AI סרטונים וקריקטורות ותוצרים נוספים. הם לקחו את השאלות המובנות למקום עכשווי, שהם מרגישים בו חזקים. המסר שאני לוקחת מזה הוא פשוט, אבל לא קל ליישום: אנחנו כמורים הרבה פעמים בטוחים שאנחנו יודעים מה טוב לתלמידים, ואנחנו טועים בענק. צריך להעז לצאת לשטח, לצאת מהמוכר והבטוח, לא לפחד מזה שיש רוח או גשם, ולא לפחד לשנות תוך כדי תנועה. ובעיקר לשאול אותם מה טוב להם, ולאפשר להם למצות את הסקרנות שלהם. כשנותנים להם מקום, הם לא רק משתתפים; הם מושכים אותנו קדימה, והם יודעים הרבה יותר טוב ממה שאנחנו חושבים מה הם צריכים כדי ללמוד.
משאבים נוספים
תגובות
0אין עדיין תגובות. הראשונה יכולה להיות שלך.